מישל דה מונטיין, מחשובי הפילוסופים הצרפתים (1592-1533), הומניסט, ספקן וצופה חד עין, החליט בשלב מסוים בחייו להסתלק מכל פעילות ציבורית ולהקדיש את חייו לקריאה, להגוּת ולפנאי. בהשראת רעיונות שקרא בספרים שהיו בספרייתו ועל סמך נסיונו האישי הוא החל בכתיבתן של מסות, ובכך יצר למעשה סוגה חדשה של כתיבה ספרותית. הספר השלישי והאחרון שלהמסותיצא לאור ב-1588 ובו מביא מונטיין את אומנות כתיבת המסה לשיא שכלולה. בסגנונו הישיר אך המתעתע, החף מכל פאתוס, הצטעצעות או הטפה, הוא חושף עצמו לפרטי-פרטים במאמץ עליון לשקף את עצמו באופן הכּן והמדויק האפשרי. כשגופו מתחיל לבגוד בו והוא חש שסופו קרב, שב מונטיין לטפל בנושאים שדן בהם בעבר ואינו מהסס לשנות את דעתו כשהוא מוצא לנכון. לרובד החקרני, האסוציאטיבי, המשחקי, שמוכּר לנו מהספרים הקודמים, נוסף רובד כבַד ראש יותר של חשבון נפש והכנה לקראת המוות, שמשלים את הפיכתהמסותמצורת כתיבה לצורת חיים. בתוך שפע התובנות המפתיעות, האנקדוטות המשעשעות, הציטוטים מהספרות הקלאסית והזכרונות מעוררי ההשראה, מצטייר מונטיין כמחבר המקדים את זמנו, שאינו מהסס למצוא דרכים חדשות לטיפול בנושאים נפיצים כמו המיניות האנושית או הקולוניאליזם באמריקה. מסעו הרוחני מסתיים במסה הכבירה “על הניסיון”, המביעה את האִמרה העתיקה “דע את עצמך” על-ידי מסר עמוק של שיתוף פעולה בין הגוף והרוח, המקדש את היומיומי והארצי וממתן את יומרות ההפשטה וההכללה של השכל האנושי. לראשונה מוגשת לקוראים מהדורה עברית מלאה של הספר השלישי שלהמסות, בתרגומה הרהוט שלאביבה ברק, ועמה מגיע לסיומו מפעל תרגום של אחת מיצירות המופת החשובות ביותר בספרות העולמית, שחותמה על התרבות המערבית ניכר עד ימינו. הספר מלֻווה בהערות ובביאורים המספקים מידע רב להבנת הרקע והתקופה. שני הספרים הראשונים ראו אור בהוצאת שוקן וזכו לשבחים רבים.